טקס בר-מצווה

הנער ומשפחתו החילונית בחרו בטקס המשלב ערכים הומניסטים ויהודים עם סממנים דתיים כגון תפילות והנחת תפילין. הוא הוכשר לקרוא בתורה בטעמים ולהשתלב בתפילה בעזרת אדם שזה תחום התמחותו ואני דאגתי להנחות את גבריאל ואת הטקס ברוח התרבות היהודית המשלבת בתוכה גם את ההשקפה הדתית אך אינה זהה לה.


 דברי בפתיחת הטקס:


בינינו יש יהודים שומרי מצוות ויהודים שאינם שומרים מצוות, יהודים שהשקפת עולמם דתית ויהודים שהשקפת עולמם חילונית.

וכולנו מתכנסים כאן, ביחד, תחת קורת הגג של אחד המוסדות המסמלים את המורשת התרבותית היהודית – בית הכנסת,

שכל אחד מאתנו מעריך על פי דרכו ועל פי תפיסתו. וכל זאת בזכותו של גבריאל ולכבודו.

הדברים הנאמרים כאן, הטקסטים, התפילות, דברי הברכה, ההודיה והבקשה, בשביל אחדים מאתנו מביעים אמונה והרגשת קדושה.

בשביל אחרים מאתנו הם דפוסי תרבות ולשון שערכם במקום שזכו בתודעת העם לאורך הדורות מאז ראשית אבותינו ועד היום.

אלה גם אלה רואים באותם הדברים ערכים יקרים שיש להכיר ולכבד, כל אחד על פי דרכו.


טקס בת-מצווה 

כשניקול החליטה שרוצה מסיבת בת-מצווה היא בחרה את התוכן שיהיה לטקס. מתוך המקורות של ספרותנו הקלאסית בחרה את הדמות עליה היא רוצה לדבר ובזה התבססה על ידיעותיה ולימודיה ועל תפיסת עולמה כיום.

 מתוך מגוון אפשרויות בחרה 

להציג את דבריה בנאום קצר, בציור ובמבנה של תצריף שהיא כל כך אוהבת להרכיב. דבריה 

בטקס משקפים דו שיח אישי שלה – בלתי אמצעי – עם מורשתה המשפחתית והתרבותית היהודית.

המעמד הזה היה צעד ראשון של התקשרות בלתי אמצעית, ולא באמצעות ההורים, עם הקהילה. היא שוחחה אתי ישירות, על רגשות, מחשבות, בחירות. ובטקס עמדה לראשונה בפני הקהילה והציגה את עמדתה בצורה ברורה ובקול רם. והקהילה שמעה והקשיבה לה.
 

דרשת בת-מצווה, ניקול קסלר


אורחים יקרים ערב טוב ושלום, תודה רבה שבאתם הלום. אני רוצה עכשיו לספר לכם סיפור שמסופר "במגילת רות ".מקווה שתיהנו! 
היה היתה פעם אישה מיהודה ושמה נעמי ולה בעל ושמו אלימלך ושני בנים מחלון וכליון. הם הלכו למואב כדי לחפש אוכל כי באותה תקופה היה רעב ביהודה.

הבנים הכירו שם שתי בנות מואביות והתחתנו איתן. אחת ערפה והשנייה רות. יום אחד אלימלך מת ואחריו מתו גם שני בניו.
נעמי נשארה עם ערפה ורות וכולן היו עצובות בגלל מה שקרה.  


נעמי חשבה שבעצם כבר אין לה מה לעשות במואב, בעלה ושני בניה מתו, מה כבר היא יכולה לעשות במואב? אז היא החליטה לעזוב את מואב ולחזור ליהודה. כאשר רות ועורפה שמעו על כך שנעמי עוזבת וחוזרת ליהודה הן אמרו שגם הן רוצות לבוא איתה והן היו בדרך לחזור עם נעמי. נעמי אמרה להן שאין להן מה לעשות ביהודה ושהן יפסידו מלבוא איתה, נעמי גם אמרה שהיא כבר הזדקנה ועשתה את הכל בחיים, התחתנה וילדה בנים. נעמי אמרה אתן עוד צעירות וכל החיים עוד לפניכן, אל תבואו.

עורפה כששמעה את דברי נעמי השתכנעה והחליטה לא לבוא עם נעמי, אבל רות התעקשה ואמרה לה שהיא תלך עם נעמי באש ובמים ושהיא תבוא אתה. בסוף רות הלכה עם נעמי ליהודה ונשארה שם כל חייה.

אני מעריכה את מה שרות עשתה כי היא עשתה את מה שהיא מאמינה והלכה בדרך שלה ולא ויתרה גם אם הייתה צריכה לעשות שינויים משמעותיים בחייה כמו: לשנות את הדת שלה, לעזוב המולדת שלה ולעזוב את המשפחה והחברים.

אני מבינה את המעבר בין ארץ לארץ כי גם אני עזבתי את החברות שלי וגם את חלק
מהמנהגים הייתי צריכה לשנות. אז לא יכולתי להחליט כי הייתי ילדה קטנה אבל גם אם
הייתי גדולה לא הייתי חושבת שהיה לי את האומץ לעזוב את הכל וללכת לארץ אחרת
למען מישהו. רות החליטה על דעת עצמה ובגלל זה אני מעריכה אותה.
אני רוצה להגיד תודה מיוחדת לאפרים שעזר לי עם הסיפור והרעיונות.
מקווה שתיהנו מהמשך הערב, תודה.